פיוטר הוא סגסוגת מתכות המורכבת בעיקר מפח ומכמויות שונות של עופרת, נחושת, אבץ, אנטימון וביסמות. באופן מסורתי שלוש דרגות איכות של פיוטר נועדו לשימושים שונים, כמו תכשיטים וכלי שולחן.
בתרבויות הקדומות של הסינים, המצרים, היוונים והרומאים, עשו שימוש רב במתכת הרכה הזו. בימי הביניים התחילו להשתמש בחומר זה ליצירת כלי אוכל במקום עץ. הגורם המשתנה היה אחוז החומרים בתערובת. בתערובות מודרניות מערבבים בדיל עם נחושת, אנטימון ו/או ביסמות, בניגוד לעופרת.
מבחינה חיצונית הפיוטר הוא מתכת בהירה מבריקה שמאוד דומה במראה לכסף. כמו כסף, הפיוטר גם יתחמצן לאפור עמום במשך הזמן אם יונח ללא טיפול. לפיוטר יש נקודת התכה נמוכה של בערך 225-240 מעלות צלזיוס, תלוי בריכוזים של החומרים בתערובת.
באנגליה, שבה הרבו להשתמש בחומר, נקבעו תקנות מיוחדות בנושא הפיוטר עוד בשנת 1348. תקנות אלה הסדירו את תנאי העסקתם של בעלי המלאכה והגבילו את יכולת המכירה שלהם. בשנת 1473 העניק אדוארד הרביעי אישור מלכותי ליצרני הפיוטר והפך את המתכת הזו לפופולארית ברחבי הממלכה, ואת גילדת האמנים שלה לארגון עובדים חזק במיוחד.
השימוש הנרחב בפיוטר נפסק במהלך המאה ה-19, כשכלי החרס נעשו זולים יותר, אבל גם אז נותרו לפיוטר כמה שימושים, בעיקר בייצור ספלי בירה גדולים. יתרונם של כלים עשויים פיוטר נובע מכך שהם זולים ואינם שבירים, אולם החומר רך למדי ונוטה להתעקם ולאבד את צורתו . לאחר שהוברר כי עופרת היא חומר רעיל למדי, נפסק השימוש במסיגה לכלי אוכל, וכיום הם משמשים בעיקר לקישוט.
מאז ימי הקולוניות
בארה"ב מוזכר השימוש בפיוטר כבר בתקופת ההתיישבות המוקדמת. הוא הופיע לראשונה בעיירה ג'יימסטאון שבמדינת וירג'יניה כבר בשנת 1610 ובאזור ניו אינגלנד בשנת 1630, והובא לשם על ידי המתיישבים שהגיעו ממולדתם אנגליה. למרות הימצאותו במקומות רבים, נחשב הפיוטר בזמנו לחומר שנועד למוצרי מותרות, ואכן בשנות ה-40 של המאה ה-17 היו ידועים רק כחמישה אמני פיוטר באזור מסצ'וסטס. אלה הוכשרו באנגליה וייצרו פיוטר איכותי במיוחד.
מדיניות הסחר של האימפריה הבריטית דגלה בייצוא מוצרים מוגמרים אל הקולוניות שלה, אולם אלה אשר ניסו לייצא רק את חומר הגלם, נקנסו והוטלו עליהם מיסים כבדים. מסיבה זו נאלצו אמני הפיוטר להתיך מוצרים ישנים על מנת לספק לעצמם חומר גלם לעבודה. התוצאה של התהליך הזה גרמה לייצור פיוטר רך מדי המתקפל בקלות.
עם השנים הלכה וגברה הדרישה למוצרי פיוטר, ולמרות שהשכבות החלשות השתמשו עדיין ברובן במוצרי עץ, השכבות האמידות שיכלו להרשות לעצמן, רכשו מוצרי פיוטר למטבח בעיקר, מה שהפך עם השנים לסמל של מעמד. כדי לספק את הדרישה ההולכת וגוברת למוצרים אלה, נאלצו האנגלים בשנת 1760 לייצא 300 טון של פיוטר לקולוניות.
חרף כל זאת, בתחרות מול כלי הכסף עדיין נחשבו מוצרי הפיוטר נחותים יותר למרות שמחירם לא היה זול.
אמני פיוטר רבים נהגו להטביע חותמת אישית על יצירותיהם. בארה"ב נהגו להטביע את סמל האריה ואילו לאחר מלחמת האזרחים הפך הנשר לחותמת הנפוצה. בשנים שלאחר מכן החליפו את דמויות בעלי החיים שמותיהם של אמנים אשר הוטבעו בתוך מלבן.
חותמת זו שימשה לא אחת לזיהוי במקרה של גניבה או השאלה של החפץ. משפחות אצולה ומעמד גבוה נהגו אף להטביע את סמל משפחה או המגן המשפחתי על החפץ כבר בעת הקנייה.
תהליך הייצור של הכלים מפיוטר מתבצע בין השאר על ידי התכה של הסגסוגת ומזיגתה לתבניות נחושת. במשך השנים השתכללו התערובות וסוגים חדשים של פיוטר שממש מדמים כסף נכנסו לשימוש. עד שנת 1850 הופסק בהדרגה השימוש בפיוטר, אך במאה ה-20, בעקבות התעוררות הדרישה, חזרו להשתמש בו.
הגילוי המחודש
מעצבים צעירים וסטודנטים לעיצוב חוזרים אל החומר
המיוחד ויוצרים ממנו בעיקר חפצי נוי, פמוטים, תכשיטים, כלי בית ומוצרים דקורטיביים. חברות שונות שגילו את הפוטנציאל הטמון בפיוטר, משתמשות בו לציפוי חומרים שונים לצורך יצירת מראה יוקרתי, בין אם מדובר ברהיטים או בחפצי נוי לבית.
בבריטניה, מולדת הפיוטר, קיימים מספר ארגונים של מעצבים ואמני פיוטר כמו גם קבוצות אספנים ומשוגעים לדבר. מדי שנה נערכים כינוסים ארציים ומפגשים בינלאומיים בהם מחליפים המשתתפים דעות ורעיונות. אחת התערוכות המפורסמות היא pewter live, המתקיימת מדי שנה ומספקת במה לאמנים ידועים ולסטודנטים לעיצוב.
מתוך: נישה
