במטבח שלי, מעל המקרר, מונח ארגז לחם לבן מאמייל, פריט וינטג' אותנטי משנות השישים שקניתי לפני כמה שנים בשוק הפשפשים במחיר מציאה. אני אוהבת לדמיין סבתא מהודרת סגולת שיער ששיחקה ברידג' עם החברות, שגם אצלה, ממש כמו אצלי, עמד ארגז הלחם הזה על המקרר במטבח. כנראה שבגלל המחשבות הנוסטלגיות מהסוג הזה אני נמשכת לחפצים וכלים בעלי אופי ישן. גם כשאני קונה כלים חדשים אני מעדיפה כאלה שמתחזים לישנים, ולא קשה למצוא כאלה בחנויות לכלי בית. המועדפים עליי אישית הם כלי אמייל. במשך שנים אספתי אותם בקנאות בשווקים ובחנויות סדקית ישנות, ואילו השנה גיליתי שפע של כלי אמייל יפהפיים ובעלי מראה נוסטלגי בחנויות. 

אומרים שהיה פה שמח

על כריכת הספר המקסים והנוסטלגי של עדי יפת-פוקס, "היה לנו אוצר" (הוצאת "קתרינה הגדולה") מתנוסס צילום פשוט של ארגז הלחם הלבן מאמייל. ממש אותו ארגז שנמצא אצלי על המקרר. הספר אוצר בתוכו רגעים של בית ישראלי משנות השישים והשבעים יחד עם המון צילומים של חפצים ישנים ומעוררי געגועים. במהלך העבודה, מספרת יפת-פוקס, היא גילתה באיזו קלות מעוררים הפריטים הדים מזמנים רחוקים ומזמנים מחשבות על השינויים שחלו במרוצת השנים בתפישותינו ובאורח חיינו. "החפצים הדוממים והמרופטים התמלאו חיים מול עדשת המצלמה", היא מספרת בהתלהבות, "עדים מוחשיים לפשטות, לפנאי, לרוגע, וגם לקשיים הפיסיים שהיו חלק משגרת החיים וממטלות היום-יום באותן שנים. כולם מספרים את אותו סיפור של שוויוניות והסתפקות במועט".