שתי שאלות אלו ניצבו בפניי במשימה הזאת, לכאורה פשוטות,לכאורה קלות למענה, יהיו שיאמרו אין יותר פשוט מזה...ויש לי תאריך הגשה 20/01/07 זה התאריך שבו אני אמורה לכתוב את התשובות לשאלות הללו הפשוטות....
בכל יום מאז שקיבלתי את המשימה אני מתבוננת על השאלות הללו ומנסה לגשת לעבודה לא חשבתי שיהיה לי כלכך מסובך להוציא את התשובות שלי מהראש על הדף....

אתמול נסעתי לאסוף את בני הקטן מחבר חדש אותו הוא ביקר, עליתי במדרגות הבית הפרטי הזה, דפקתי על הדלת התבוננתי במבואת הכניסה ולפניי שהבן שלי אמר שלום לחבר החדש ויצא הוא אמר "אמא נכון שיש לו בית יפה נורא?" התבוננתי סביב, הבית אכן יפה נורא, הוא גדול ומרווח ומלא מרחב בדיוק כמו שלי, עם שלושה מפלסים בדיוק כמו לנו, עם גינה נעימה בדיוק כמו אצלי, עם מרפסת גג מרשימה בדיוק כמו לנו ועם אמא אומנית בנשמה המקשטת את קירות הבית שלה בעצמה בדיוק כמוני אני העומדת בוחנת את הנמצא...
בכל זאת בעודי יודעת את הדומה הבנתי את התשובה שלי לעצמי על הבית שבו גרים אנחנו כל המשפחה שלי, הבית שלנו איננו כזה הוא לא ממש כזה יפה, את כל הקירות סיידתי בעצמי, את כל הפסלים והתמונות יצרתי אני, את כל מה שמקשט את פינות הבית שוב אני זו שצבעתי הדבקתי והתאמתי, אין דבר אחד בבית הזה שהוא קנוי או לא שלי, את הכל אני זו שעשיתי בעצמי, אבל הוא לא יפה יש בו תמיד מן סוג של בלגן כזה ואני אף פעם לא יודעת לארגן אותו בצורה כזו שתעשה לי שקט בנשמה כאשר אני פותחת את דלת הכניסה ומביטה...
שולחן האוכל בפינת האוכל העשוי מעץ מרשים ועתיק נורא תמיד מבולגן עד איימה ואני מוצאת את עצמי מסדרת אותו 20 פעם בשעה (אבל אמא כל הדברים כאן שלך אומרים ילדיי שלושה הספרים שלך המחברות שלך היכן את רוצה שנניח אותם)
חדר העבודה וחדר המשחקים אשר בקומת המרתף עברו שינויים כה רבים ועד היום אני לא יודעת לסדר בהם מדפים שישארו אנשים מבקרים נפעמים, על הקומה העליונה אני בכלל לא מוצאת מילה שתרגיע לי את הנשמה המבולגנת שבי  ואני כל הזמן חושבת על איך ליצור ממנה תמונה מסודרת מרשימה ורגועה, תמיד ניראה לי שעבר סוג של הוריקן בין חדריי השינה. 

אז נכון מותר אצלי הכל, מותר לילדים לפסל עם חימר ולצבוע בצבעיי מים עם דפים על הריצפה וזאת הסיבה שאני תמיד מתנגדת לשטיח הוא רק יפריע נורא, מותר להם ללקק קעריות עם קרמים להכנת עוגות על הספות, מותר להם לשבת על השולחנות ולמזלי האיש שאיתי הפדנט שחולה על סדר מופתי כזה נורא כמעט ולא נימצא בשעות הפעילות המטורפות הללו ומאז שאני זוכרת תמיד חצי שעה לפניי עמידתו בדלת הכניסה אני נכנסת למשמעת סדר ומנסה לעשות שקט מופתי בתוך הרעש המבולגן שבביתי ומזל שיש תמיד ריח של מרק ומטעמים בסביבה, הריי לבשל אני אוהבת נורא סוג של אומנות שאני אולי דואגת להיות מנצלת לטובתי למען לא ייזרקו באויר מילים על עצם תפקודי.

אני מנסה לחשוב על הבתים שעיטרו אותי בילדותי, הוריי לקחו אותנו למסעות אין ספור עם ציוד וארגזים שמדירה לדירה התמעט נורא משום שכבר אי אפשר היה בכל פעם של מעבר להישאר עם מסע כבד נורא לכן עם הזמן הפכנו דלילים בחפצים שלפעמים אף היתה לי מן סוג של תחושת בושה בעבור מה שנישאר בנימצא ואמא שלי אירחה בלי הפסקה את כל מי שרק אמר שהוא בא ובבית היה בלגן עד איימה ונרות היו דולקים בכל פינה עוד לפניי בכלל שהמילה :"שאנטי" הומצאה, היא היתה אז מן כזאת פריקית מוזרה מלאה באוספים של מגזנים שזורקים על הריצפה.

אני אף פעם לא ידעתי שקט ורגיעה בתוך הקירות הללו המבולגנים והזמניים שארחו אותנו בכל פעם להתחלה חדשה.

רציתי לומר שבית עבורי הוא המקום הכי שקט שלי ורציתי לומר שהבית הוא המגן הכי נפלא ורציתי לומר שהבית הוא מכסה מכל סערה ולא מצאתי תשובה אחת מזו שבאמת תרגיש לי נכונה וככל שחשבתי יותר ראיתי את ילדיי שלושה יושבים איתי על שולחן פינת האוכל המבולגן למשימות שיעוריי בית וכתיבה ועל ההתכרבלות של כולנו על הספה עם כל השמיכות הצבעוניות בנמצא בימים הללו הקרירים נורא שהאיש שאיתי תמיד מנסה לסדרן שלא יגלשו על הריצפה על מנת שבעיניים ישאר לו משהו מסודר נורא...

ברור לי הכי בעולם ואני יודעת להיות מבינה שהבית שלי קשור בהם בילדים שלי המדהימים הנימצאים...הם הבית עבורי, הם הבית שלי.

אולי פעם כשאגדל נורא ולילדיי השלושה תהיה משפחה וקירות מקשטים משלהם ולהם  אני אדע לענות אחרת על השאלה ולחפש לי משהו שיהווה בית עבורי שקט מרגיע ומחבק מכל סערה, לא יודעת אולי פעם תהיה לי תשובה מקובלת ונכונה על קירות ארבע המכסים אותי לפניי השינה.