בפינת החדר השמאלי שבקומה השנייה באולם התצוגה רחב הידיים של מעצב הרהיטים אריק בן-שמחון בשכונת פלורנטין בתל אביב, יש דלת לבנה שמאחוריה מסתתר תא השירותים.

המסלול שעובר המבקר מדלת הכניסה להיכלו של בן-שמחון ועד לניקוז השלפוחית הרגישה עובר דרך שני חללים מעוצבים לעילא: חדר כניסה מרשים עם ספה אפורה באורך שלושה מטרים לצד שולחן מתכת מבריק ומגשי עץ במבוק שחורים. ממולו גרם המדרגות שעליו תלויים קרסי מתכת גסים ועליהם מושחלים ארבעה כיסויי בד לכורסאות, שיופיעו יותר מאוחר במגוון וריאציות ברחבי החנות, ולצדם אגרטל שקוף ובו שלושה עלים ירוקים עשויים פלסטיק. 360 שקל, מצוין בתג המחיר, עם דגש "כל אחד".

ממשיכים לעלות. כשחותכים שמאלה אל החדר השני נתקלים בזוג כורסאות עץ עם כיסוי ויניל בצבע זהב בעל רוכסנים רחבים. לצדן מיטת עץ בהירה וקובייה גאומטרית מוזהבת בעיצובו של אריק לוי, אחד המעצבים הישראלים המצליחים בעולם.

בסטודיו. צילום: אלי דסה

"חייבים לשפץ את השירותים"
העושר הוויזואלי שמתקיף אותך מכל עבר פוסק כשנפתחת דלת השירותים ומתגלה קיטון מצופה חרסינה סטנדרטית לבנה וכמה גלילים של נייר טואלט בגוון בננה שנערמים זה על גבו של זה כמו בנוחיות של מזללת מזון מזהיר. אפילו מגבת לידיים אין. "שמה תפסתי עצבים, כבר לא היה לי כוח", צוחק בן-שמחון כשאני מטיח בו כי ניפץ לי באחת את הדימוי שלו. "אני מודה - שם נגמר לי. התעייפתי. לא היה בא לי יותר. כל פעם אני אומר, חייבים לשפץ את השירותים. אולי יום אחד נחליף".

מפתיע לשמוע את הווידוי הזה מפי אחד האנשים האקסהיביציוניסטים ביותר בסצנת העיצוב המקומית, שכל תזוזה ופעולה שלו במרחב משדרת טיפוח, הדוניזם, סגנון וגנדרנות. מפתיע עוד יותר לפגוש בעייפות מפי אדם שלאמביציה שלו מבית אין מעצורים. מעצב הרהיטים של המאיון העליון עדיין זוכר בהתרגשות שאחזה בילד בן השש ממשפחה חסרת אמצעים מבת ים, כשליטף בבית השכנים האמידים טפט קיר עשוי קטיפה.

"אני זוכר שליטפתי את הקיר ואמרתי 'זה יפה'", הוא אומר אחרי שני קמפרי סודה שהוא מחליק אל גרונו בזה אחר זה במרפסת המסעדה האופנתית קנטינה. "היום זה קצת השתחרר לי, אבל זו בהחלט היתה אז משאלת לב". בשבוע שעבר, לילה לפני שהשיק את קולקציית הרהיטים החדשה שלו לעיני מאות לקוחות, חברים, קולגות, אושיות עיצוב וסלבריטאים, הוא מוסיף כי ההתנהלות שלו כיום היא "כבר לא משחק של כסף, אלא של רעב. רעב שאני לעולם לא אשביע".

אריק בן שמחון. צילום: אלי דסה

עקיצה בישבן הבורגני
הוא בן 41, נשוי לעו"ד עמליה ברדוש, כיום יד ימינו בעסק, ואב לשניים. מתגורר במרכז תל אביב, לא הרחק מרחוב שינקין, בבית פרטי מטופח בן שתי קומות. הוא נולד וגדל בבית ים למשפחה דלת אמצעים, בן זקונים לאחר שלוש בנות. לדבריו היה זה בית שהקפידו בו על פיתוח חוש אסתטי.

"מגיל אפס הרגשתי כאילו חונכתי בפנימייה בשווייץ", הוא מסביר. "היה חשוב שתהיה לבוש יפה, שהצבעים מותאמים, אבל לא באופן הקיצוני שבו אני היום. כשהיה מגיע מגזין 'בורדה' חדש אמא שלי היתה מוציאה את הקלצ'ניקוב ויורה צרורות של שמחה. היא היתה סורגת לידי ואני הייתי מכין לה את הצמר לסריגה, ממיין את הכפתורים. אני מאמין שכל הדברים האלה נטבעים בך. גדלתי כמו סטאז'ר טוב. להגיד לך היום מה ירשתי ממנה, אני לא יודע. אבל אני לא חי כיום על פי הביטוי 'זכור מאיפה באת', כי הוא עשוי להוציא ממך מסע נקם, סוג של נוסטלגיה או כבוד מזויף לעבר".

לאחר שירות צבאי בהנדסה קרבית פנה ללימודי עיצוב במכון הטכנולוגי בחולון. הוא הגיע אל יום ההרשמה הראשון, שמע כי צריך להביא תיק עבודות ולא ידע מה זה. אז הוא הלך והכין מנורות פרי ידיו. בחיפוש אחר חנויות עיצוב למכור את עיצוביו הגיע אל פתחה של חנות העיצוב היוקרתית קסטיאל, והתחנן לעבודה.

"לא היינו כל כך צריכים כוח אדם, אבל הוא הראה להיטות ואחי משה בחר לקבל אותו", נזכר השבוע יהושע (שוקי) קסטיאל בצעיר הרזה בן ה-21. "הוא לא טעה. הבחור היה מוכשר. הוא הכניס לעסק משב רוח מרענן, משהו חצוף, חדש". אל המכון הטכנולוגי כבר לא שב לעולם.

שש שנים עבד בקסטיאל - החל בתפקיד כלבויניק וסיים כאחד המעצבים הבולטים בעסק. "אם אתה יצירתי - יש לך המון אפשרויות להתקדם אצלנו בעסק", מודה קסטיאל. כשעזב פתח בן-שמחון סטודיו גדול לעיצוב ברחוב עמק יזרעאל בפלורנטין, שם השקיע את מלוא חסכונותיו, 80 אלף שקל; ולפני עשור בדיוק עבר למשכנו הנוכחי ברחוב נחלת בנימין, חלל המעוצב כקובייה גדולה בת שתי קומות ובה תריסר חדרים המפגינים את כתב ידו האקסצנטרי ושילובים שיכולים בקלות להיחשב כטעם רע.

למשל, חדר לבן המורכב משטיח פרווה שבוהק בלובנו, ספה לבנה רחבת ידיים, שידת עץ בחום כהה וכבד ומעליה דמות של ראש בופאלו עשויה מנורת ניאון. "אני חושבת שהוא בין המעצבים הכי יצירתיים כיום בארץ", ממקמת אותו האוצרת והכותבת מיה דבש, העורכת לשעבר של מגזין העיצוב הישראלי "בניין ודיור". "הוא מעצב עם סגנון אישי מובהק, עם אהבה והבנה בעיצוב", היא ממשיכה.

"יש בו תשוקה חזקה לעיצוב. כל החיבורים שלו בחנות הם מאוד עכשוויים. אני תמיד קוראת לו 'השנורקל', כי יש בו יכולת נדירה לצוף מעל המים ולזהות תהליכים מעניינים ונוכחיים בעיצוב. אני זוכרת לפני כמה שנים שהוא יצר פופים עם כיסים, והשם הראשוני שהוא העניק להם היה 'המעפנה'", מוסיפה אושיית העיצוב מירי אלזון. "זה היה משהו שערער את הלקוחות העשירים שלו. ממש עקיצה בישבן הבורגני שלהם".

השנורקל. צילום: יחסי ציבור

אני כוסית שלובשת פראדה
עשירי ישראל, ובשנתיים האחרונות גם עשירי מוסקבה, מוכנים לשלם הרבה בשביל עקיצה בישבן מאריק בן-שמחון. גם 34 אלף שקל לספה שחורה באורך שלושה מטרים וחצי אם יבקש. כי יותר משהם אוהבים ללטף את מסעד הכורסה ולמלמל לאורחים בשחצנות "זה אריק בן-שמחון", הם נרגשים לרכוש את סגנון החיים הראוותני, הנוצץ והקיצוני שבו הוא חי.

כך הם מרגישים חלק מקבוצה של אנשים שסובבים אותו, דוגמת חברתו הטובה עינת ארליך, שאותה ניתן היה לפגוש בערב ההשקה מסתודדת על ספה ארוכה עם הסטייליסטית דורין אטיאס, וממול את השף רפי כהן ממסעדת רפאל מנהל שיחה קצרה עם אספן האמנות רוני פורר.

בחוץ, על הכביש המפויח, סביב שולחן עץ רחב ועליו פירות העונה כענבים, תאנים וקיווי, גבינות קשות ולחם טרי, הצטופפו השף חיים כהן, איש חיי הלילה אורי שטרק, מעצבות האופנה אילנה אפרתי ואתי צאיג, אפרת רייטן ובעלה הארכיטקט גל מרום, צלם האופנה רון קדמי, הדוגמנית שירלי גליק, המו"ל יובל סיגלר, אדריכלית הפנים ענת אסתרון, העיתונאי רונן ברגמן וזוגתו ענת הראל - אורגיה אקלקטית של שמות ופרצופים ממגוון תחומים ומעמדות שיחד מרכיבים את עולמו התרבותי והחברתי של בן-שמחון.

"עם השנים אני לומד להכיר מי אני", הוא אומר. "יש לי בסיס קלאסי של ריהוט כבד ואנגלי, אוסקר וויילדי כזה, לוק של מישהו שירש את הדברים. אבל החיבור הוא אקלקטי. כילד שאין לו אתה לומד להתבונן יותר על מוקדי הכוח. מי שגר במקום כבר לא רואה את הניואנסים. ודווקא בתור רעב, איש מבחוץ, יש לי שריר שרואה לקילומטר. היום אני אלוף העולם בקומבינציות האלו, בחיבור בין הגבוה לנמוך. אלו גם הבתים שאני אוהב להיכנס אליהם. זה בית שגרה בו ארטיסטית, כוסית על נעלי עקב או בטלן סטלן מהים - וכל הטיפוסים האלה הם בעצם אני: אני כוסית שלובש פראדה, הולך לים ומתפלש בבוץ".

זה סגנון חיים שאולי נשמע מאוד "נכון" תאורטית. איך זה בפועל?
"אני חי כמו העיצובים שלי. אקלקטי. אני אוהב את החיים ויש בי תשוקה חזקה לעיצוב, אבל עם השנים נהייתי קז'ואל. אחרי שנים רבות בעסק אתה עושה פחות דברים לאנשים, אלא מרשה לעצמך להיות אתה. פעם, 20 אחוז מתוך הקולקציה היו במחשבה של אולי את זה יאהב לקוח מסוים, או כי צריך. היום, 95 אחוז מהחנות זה דברים שהיו עוברים את סף ביתי.

"ראיתי שברגע שאני משקר אני יוצא מגמגם. אני בגיל שאני עושה את הדברים שאני אוהב. אני פחות פחדן, יותר צמא חיים. לארג' עם עצמי. יש לי ביטחון להגיע אל מקומות שפחדתי להגיע אליהם. אם אני אעשה קולקציה של רהיטים מבדי מצנחים אני אהיה שלם עם זה. אם הלקוחות לא יתחברו - אז לא".

מה מחבר אותם אליך ולא אל הביטאט, למשל, או קסטיאל?
"מי שמגיע אלי יודע שאם הוא קונה אצלי הוא לא ימצא רפליקה כזו בהרצל. העיצובים שלי חסרי גיל. אתה לא תצא מכאן עם הצעקה האחרונה, כי היא לא מעניינת אותי, אלא משהו שדומה לאבולוציה של בן אדם. אתה תצא עם מוצר אנושי שיש בו פגמים. אני מציע סוג של אלטרנטיבה, משהו רחב יריעה שנוגע בפרחיות, באקלקטיות, ברוסיות עשירה. וזה הבית שאני הייתי רוצה לראות, ולא בתים שהם רק כתב ידי היחיד. כי זה לא יפה בעיני".

לשבור את היפה
"כשאנשים באים ואומרים לי 'ראינו בית שכולו אתה' זה לא מחמיא לי. אני רוצה שהדברים הכבדים והרציניים יידבקו לנעלי הים. לא להיתקע על סגנון אחד, אלא לתת ללקוחות אפשרות להרחיב את תחום ההגדרה של מי הם ומה יפה. אני אוהב לקחת את היפה ולשבור אותו. למשל, ספות מקומטות. זה כמו מעיל שזרקת. היום זה כבר אסתטי, אבל לפני חמש שנים זה היה מאוד מוזר. אני רוצה לייצר לא מדויק, לא מושלם, לתת לטעם הרע לגיטימציה ולהשלים אותם דרך אקססוריז או אמנות אפריקאית. נהיה לך סלט, שכשאתה מכניס אותו לפה יש לך טעם אחר".

אתה מציג פה רהיטים שמתחברים בעיקר אליך דרך עולם תרבותי וכחלק מסיפור. אבל אם מגיעה אישה עם כסף שלובשת בגדים משעממים מארמאני אתה בעצם מוכר לה עצם בגרון.
"החלום שלי זה להכניס אותה לזה. אתה יודע שבכל פעם שאני רואה את הגברות העשירות שלובשות שאנל - ושאנל זה צבעוני - אני שואל איך הן מעזות שם, עם חגורה עבה של אריות ונמרים, ואצלי הן רוצות בז'?! אני מקווה שאני אצליח להביא אותם ברהיטים לעולם שלי".

עד כמה הבתים שלהם באמת כאלו שמרניים?
"המאפיין הראשון של הבית הישראלי העשיר הוא שיש בו הרבה כסף. אנשים בונים בתים גדולים עם חדרים ענקיים, שהם חסרי ייחוד ופינה אינטימית. גם אם הם ייעשו בצד פינת נרגילה, היא תהיה בנויה ל-20 איש. הלו? מה 20 איש? גר בבית הזה בנאדם אחד. אותי מעניין איפה הוא מתפנק. אני תמיד נותן לדוגמה ילדים שעושים לעצמם בית מקרטון או מכריות. מה שהמבוגרים לא יודעים, שגם הם אוהבים מקומות קטנים, אינטימיים.

"אני לא אוהב להיכנס למסעדות גדולות, תמיד אעדיף את המסעדה הקטנה עם ששה שולחנות. אין לי ספק ששם תהיה אינטימיות. ובדבר הזה הבתים הישראלים העשירים חוטאים אחד אחרי השני. אני שואל איפה אתה גר, לא איפה אתה מארח. היות שהם לא נערכו לחושה אתה מוצא אותם בסופו של יום מצטופפים בחדר המשפחה שהם עיצבו בסתמיות, בגלל ששם כבר נגמר להם הכסף. ואני בא ואומר, 'וואללה, בניתם ארמון, אז בואו מלכתחילה תעשו חושה'.

"המון פעמים אני נכנס לבתים ענקיים וקרים עם ספה גדולה בצבע בז' ורהיטי עץ כבדים. ואין אינטימיות. הסלון נראה מאוד רשמי. אין שם את הנונשלנט שכולנו מתאמצים להגיע אליו בלוק. בבית כזה יש פחד של איפה יושבים. יש היררכיה של ישיבה. אתה נכנס לסלון, ואתה רק שואל את עצמך 'איפה יושבים?', כי ספות, מעצם הווייתן, הן לא מוצר קומוניקטיבי. הרבה יותר חברותי לשבת סביב מדורה. ובחלק מהבתים הגדולים שאני מרהט אין אינטימיות, אין אנושיות.

"זה גדול, מרוחק. תמיד יש את הקונפליקט היפה הזה: עלית במעמד, קנית סלון יפה, אבל זה לא אנושי. כשאני שואל אותם אם הם יושבים בסלון, התשובה של כולם היא 'לא'. וזה לא צריך להיות ככה, כי שם זה מדורת השבט, וזה צריך להיות חברותי. אני ניגש אליהם בשיחה של 'בואו נפתור את זה יחד'. מבחינתי , כל ההתנהלות הזו היא חידה".

"מה 20 איש?". צילום: יחסי ציבור
להרגיש בינלאומי, צעיר וסקסי
זה מקום שהעולם צועד אליו בשנים האחרונות. היום אנשים רוצים הכל נקי. גם הסקס שלהם כבר נקי. אין ספונטניות.
"אני לא מסכים איתך. אם אתה הולך למועדון ויש לך יצר, הסקס מלוכלך. גם עם קונדום. אני חושב שמה שאתה קורא לו ניקיון זה שליטה. אלו אנשים שכל ההוויה שלהם אומרת שליטה. זה אנשים שרוצים לומר: אני אדם שלא עושה פדיחות. לרוב האנשים יש אותו אוטו. המדד לסרט טוב הוא זה שגרף מיליונים בשבוע הראשון שלו. כשאתה נכנס לבית של עשירים הם מסתירים את המטבח, מעלימים את כל הפונקציות. ומטבח זה דבר סקסי, יש בו אוכל, חיים. גם הרמקולים, למשל, חבויים בתקרה. למה לא להעמיד שתי בוקסות בסלון? זה יפה. גם הפלזמה, היא תהיה שקועה בתוך הקיר. ואני שואל למה? למה?".

נו, למה?
"כי ככה נראה עושר. ועושר זה שליטה. הוא תמיד ייראה נקי, כי מבחינת העשירים אוכל ופונקציות זה לכלוך, תחילתו של בלגן. אני אוהב את הפרטים הקטנים שעושים בית, את ההבעה, הטקסטורה. תמיד כשמציגים בפרסומת משפחה הרוסה הבית שלה מלוכלך. ובמשפחה מאושרת אין לכלוך, אפילו לא לכלוך שמעיד על חיים. ואני אומר'בואו נאבד שליטה טיפה, על החיים, על הנוקשות הזאת שבה מעוצב הבית'. אני אומר-לא לזרוק את הישן, אלא להלביש אותו אחרת.

"וזו הבעיה של הנובורישים הישראלים, כי כולם פה כאלה. הם חסרי ביטחון. הם משתלבים באיזה מעמד ועושים הרבה דברים רק כי צריך. לובשים בגדים מסוימים כי צריך, מעצבים את החיים שלהם לפי קודים של מעמד שאליו הם השתייכו. וכך הם מאבדים לאט לאט את האישיות שלהם. למשל, שני כיורים בחדר האמבטיה. למה צריך שני כיורים, תגיד לי? יעני אתה תתאבד אם אשתך תצחצח שיניים לידך? זה פונקציות שאני לא מבין. תשתין בינתיים. או תגיד לה 'זוזי רגע', תשטוף את הפה ותמשיך הלאה. או שראבק, חכה רגע".

אז מהו עיצוב אנושי בעיניך?
"אני אוהב את החדרים של אנשים צעירים, סטודנטים, שכשאתה נכנס למקומות האלה יש שם נשמה, טעם, אוסף. אתה רואה אדם שבחר לו את הפריטים שהוא אוהב, אפילו מהרחוב. פוסטר של מישהו שמעשן באנג, בד תלוי מהתקרה ורהיט שהוא קיבל במתנה. וזה מבחינתי בית טוב. כי אתה רוצה לשבת בו, גם אם זה על הרצפה".

מה משותף ללקוחות שלך - מישראל ומרוסיה - חוץ מכסף?
"ב-15 השנים האחרונות חזרו לי אולי שני צ'קים. אני מתייחס לזה כעובדה, כי לא קונים פה אנשים לא מוסריים".

או שיש להם מספיק כסף שהם בפלוס תמידי.
"מעבר לזה שיש להם כסף, בעיני הם אנשים טובים. אתה אומר כסף, אני אומר אנשים על הכיפאק. אני מקווה, יש לי הרגשה כזאת. הקולקציה החדשה מנסה לטעון שהקנייה יכולה להיות קלילה, כמו חוויית קניית אופנה. הבעלים שבאים לקנות כאן רהיטים עם הנשים שלהם סובלים, כאילו הם באו עם אמא שלהם לקנות בגדים.

"אני רוצה שאנשים ייגעו, יעזו יותר. והפחד של כולם זה לקנות משהו שיצחקו עליהם. כולם רוצים קלאסי, להיות בסדר. ואני אומר, בדרך הם משלמים וואחד מס, כי הם לא בוחרים דברים שמרגשים אותם. אני כן הייתי רוצה לתת להם כלים להאיר ולשנות את הבית שלהם. שהם כן יהיו הם, שיעזו. להוציא משהו שחבוי בכולנו. הרי זה נורא כיף לבוא למקומות כמו מלונות של פיליפ סטארק, שאתה מרגיש בינלאומי, צעיר וסקסי".

רק לא לאבד את האישיות. צילום: אלי דסה
תל אביב כקלאב מד
סוגיית המעמד ותחלואיה לא פוסחת גם על פדחתו הבוהקת של בן-שמחון, שאין נקייה ממנה. זה מתחיל בטקס ההתלבשות. מדי בוקר הוא מחליק אל נעליים מבית האופנה פראדה, לובש מותגי יוקרה כמו "מיו מיו", "קום דה גרסון" וחליפות של הבריטית ויויאן ווסטווד, ופולט את עצמו ממלונות יוקרתיים באמצע הלילה אם הרווח בין הקיר למנורה לא לרוחו.

"אריק הוא מתלבש נהנתן", מספרת חברתו עינת ארליך. "אין אנשים כאלה. תמצא לי גבר ישראלי שיוצא בבוקר עם מכנסיים של ויויאן ווסטווד ונעליים של פראדה ולוקח ככה את הילדה לבית ספר בלפור. גם הטרנינג שלו למכון יהיה מוקפד לעילא ולעילא. והוא חי את זה. הוא חי את זה, נותן לזה את הכבוד הראוי ולא מפחד מזה. נורא קל להגיד'אופנה זה לא הדבר החשוב בחיים'. גם הוא יודע, אבל זה נותן לו הרבה מעבר. זאת האמת שלו".

"אנחנו מכורים קשות לעיצוב", מודה אשתו ב-16 השנה האחרונות עמליה. "אם אתה אוהב אסתטיקה וחשוב לך להתלבש יפה", היא מסבירה, "גם חשוב לך איך הבית נראה, איזו מוזיקה אתה שומע, מה אתה אוכל ואיפה אתה מבלה. חשוב לנו שהמסעדה תיראה טוב ואיך האוכל מוגש לנו. ושמע, זה עושה לנו חיים קשים".

שאלו יהיו הצרות שלכם.
"שמע, צריך להתלבש לחופשה. אתה צריך להרגיש בנוח כשאתה יושב על שפת הבריכה ולהיות לבוש כמו שצריך. זה עושה לנו חיים קשים, כי אם אנחנו הולכים למלון, גם אם זה מלון של סטארק, ואנחנו לא אוהבים או מתחברים אליו, זה הורס לנו את הטיול".

"אם אני מגיע למלון והוא יושב לי לא טוב", ממשיך בן-שמחון, "גם אם זו חושה בסיני ב-12 בלילה, אני קם והולך. אותו דבר גם במלונות בפריז. אם אנחנו נכנסים ללובי וזה מרגיש לנו לא אנחנו - אנחנו נחפש מקום אחר. בלונדון פעם יצאנו אל תוך הלילה. ואתה מדבר כאן עם איש עצלן
".
אני מתאר לעצמי שאתה לא מתארח באכסניה של ימק"א. מה יכול להיות לך כל כך רע להמתין לילה ולחפש מקום חדש בבוקר?
"אם יש משהו שאני שונא במלונות זה חדרי שינה ענקיים. אני לא יכול להירדם שם. במיוחד אם יש רווח גדול בין הקיר לגב המיטה. זה לא עושה לי טוב".

זו לא מניירה?
"שמע, הטעם שלך משתנה בהתאם למעמד שבו אתה נמצא. כשאתה מנסה להשתייך למעמד מסוים יש עריצות. כי 'המעמד' דורש ממך. זה חלק מסימני המעמד. אתה צריך לעמוד בסטנדרטים. עכשיו הייתי בחופשה בטורקיה. ואמרתי לאשתי,'עוד לא למדתי איך מתלבשים לחופשה, לארוחת צהריים'".

תלבש מה שאתה אוהב.
"שמע, אם הייתי רוצה להיות אינדיבידואל הייתי שם מעיל דובון וכיפה על הראש. אינדיבידואל אמיתי זה לא להיות קשוב לקוד הלבוש. אני רוצה לדעת את היסודות כדי למרוד בהם. את חולצת הכפתורים שלובשים בשעה ארבע בחופשה אין לי. ואני גר פה בתל אביב, סוג של קלאב מד, ועוד לא פיתחתי את קוד ההתלבשות הזאת. עוד שתי חופשות, אמרתי לעצמי, אני אלמד".

אתה קורבן.
"יש לך טעות. כולנו במשחק הזה. גם אתה. אנחנו נורא נופלים לבור של עצמנו, כי כולנו רוצים להיות ייחודיים, להיות חלק ממעמד. גם מי שאוסף ארכיאולוגיה, למה הוא עושה את זה? כי הוא רוצה להיות מיוחד. זה כמו ילדים קטנים, שרוצים שיהיה להם מה שאין לאחרים".

"כאן קניתי דרס קוד"
איזה קודים אימצת כדי להיכנס למעמד שבו אתה נמצא?
"המכנה המשותף של החברים שלי הוא לא כסף. חלקם הגדול מעניינים אותי. יש לי פחות ופחות חברויות אינטרסנטיות. מהמקום הזה אני חי בשלום עם עצמי. אני לא נוסע לחו"ל עם אנשים, רק עם המשפחה שלי. אז אני משלם פחות מס. היומיום שלי הוא פחות עם שקרים. איזה מסים אני כן משלם? עצם זה שיש לי יותר כסף ממה שאני צריך. כי כל הזמן הקריטריון עולה. זה כבר לא חופשה של 400 יורו ללילה, אלא 600 יורו ללילה".

מה רע בסיני ב-600 שקל לשבוע?
"בכיף הייתי נזרק, אבל אני מפחד".

ממה?
"מפחד למות".

מה הקשר? אם אתה נהנה להיזרק בסיני, מה הבעיה להיזרק בחושה זולה במקום אחר?
"המס שאני משלם כדי להשתייך למעמד. הרכב שלנו, טוארג (מבית פולקסוואגן, חצי מיליון שקל החתיכה, א.י) - זה אסון. אני מישיר מבט למראה ואומר: 'כאן קניתי דרס קוד'. לצורך העניין, אני נבוך. הרי הוא לא משרת אותי טוב, כי אני חי בעיר. אם הייתי חי בפלחה הייתי יכול לתרץ. וזה פדיחה. פדיחה".

אני מרגיש שכל המהות שלך מטרתה להרשים, ואני לא מבין את מי.
"לא מנסה להרשים".

אז מה כן? אתה הרי לא נוהג בו. אין לך רישיון בתוקף כבר שנים.
"ההמשך של השיחה הזאת היא למי אתה קונה בגדים יפים? גם בעולם של עיוורים היית קונה בגדים ומשלם עבורם הרבה כסף? אתה לא יכול לקנות בגדים שלא למטרת לוק. אז זה עושה לי יפה שאשתי נוהגת בטוארג".

עמליה תישאר יפה גם בפז' ו 250.
"אבל היא יותר יפה בטוארג".

קורבן .
"אני מודה שהקנייה היא מעמדית טהורה למועדון הלורדים והכניסה היא היכולת שלך לקנות את הייחוס. אצל הדתיים הייחוס הוא גנטי. ואצלנו החילונים לרכוש את המעמד שלך זו שיטה הרבה יותר דמוקרטית".

אולי כי נאלצת לרכוש את המעמד שלך, זה שלא נולדת אל תוכו.
"לא".

מה לא?
"כולנו עשויים לשמר ילדותיות מסוימת שהיתה בנו, נכון, אבל אני אחד האנשים שאני מכיר שחי הכי קרוב לחיים של ילד, שאם דברים הולכים לאיבוד - אז לא נורא. נקנה חדש או לא נקנה בכלל. מצד שני, אני לא מאמין שכסף שווה לטעם טוב. אתה יכול לקנות חלומות של אנשים אחרים, אבל לא תהפוך לאספן רהיטים.

"לצערי אני יקר ואני מקווה שיום יבוא ואני אפתח את הביסטרו ליד, שהוא לא יהיה פחות טוב. כי הליין הזה ייתן לי את האפשרות לייצר בזול ולהציע לך כורסה מקולב. לא שאני דמוקרט גדול, פשוט לא נוח לי במקום שבו אני מייצר רק דברים לעשירים, למרות שאין לי רגשות אשם. אני לא נאבק בדארפור. היה לי הרבה יותר כיף אם הייתי יכול לייצר את הקולקציה שלי למעמדות נוספים, כי היופי שייך לכולם. פעם נכנס לכאן נרקומן בשיא הסאטלה ואמר לי: 'בוא'נה, זה ארמון פה', וצלל חזרה".

פלייבוי? אני?
יום למחרת המסיבה, בפגישתנו השלישית והאחרונה בארוחת צהריים על הבר במסעדת רפאל, בן-שמחון נראה מתאושש לאיטו. "חזרנו בארבע לפנות בוקר הביתה", הוא מספר, "ואפילו להזדיין לא יכולנו, כי הכלב כל הזמן רצה להיכנס לחדר השינה. גירד את הדלת. זה כבר לילה שני שאני לא ישן טוב. גם בלילה הקודם חזרתי, ניסיתי לזיין, ולא הצלחתי. גם לעשות ביד לא התחשק לי".

ככה זה כשנהנים. מצד שני, בן-שמחון מבקש לצנן את תדמית נער השעשועים שדבקה בו בשנים האחרונות. תדמית שדבקה בו מלילות שבהם נצפה שותה את עצמו לדעת, בתוספת חיזוקים שדף העיתון אינו המקום לציין אותם. בליינים תל אביבים יידעו לספר לכם כי הוא ועמליה נוכחים במסיבות במועדונים הכי נחשבים, אוכלים במסעדות הכי עדכניות וחולקים הנאה גדולה מהחיים יחד. ועוד יחד.

"אני אוהב ללטף ולחבק נשים, גברים, את אמא שלי, חברים. אבל אני לא מזיין מהצד", הוא מדגיש. "אני אוהב לרקוד, לאבד שליטה ואין בי פחד מזה. אבל לא אתבזה. כי אני לא רוצה להביך את הילדים או את עמליה. פלייבוי? זה פירוש לא נכון של אנשים. אני דווקא מוצא מיום ליום שאני די מקביל לעיצוב שלי - משהו כזה שמחבק אותך".