בשנים האחרונות מוצאת עצמה כרמלה יעקבי וולק מתנצלת בפני הסטודנטים שלה בחוג לעיצוב פנים במסלול האקדמי של המכללה למינהל. הסיבה: בישראל אין רגולציה וייחוד פעולות למעצב פנים. כל החושק לעסוק במקצוע אינו מחויב ברישיון כלשהו וביכולתו להשתלב בכל פרויקט. התוצאה: בשטח עלולים להיווצר מפגעים. הפתרון של יעקבי וולק: חוק המחייב העסקתו של מעצב פנים אקדמאי במבנה ששטחו החל מ-100 מ"ר ויותר.

עיצוב פנים הוא נגזרת של אדריכלות, המתייחסת לתכנון וחלוקת החללים הפנימיים של המבנים. עד לפני כ-100 שנה אדריכלות ועיצוב פנים היו מקצוע אחד, והאדריכל היה אמון גם על תכנון החללים הפנימיים. הסופרת האמריקאית אדית וורטון היתה הראשונה שהבינה את הצורך במקצוע מוגדר של מעצב פנים, המתייחס ספציפית לכל פרט בתוך החלל. ספרים שחיברה, שעסקו בנושאי עיצוב פנים הביאו להפרדת שני המקצועות, וכיום לכל אחד מהם הגדרה ותחום פעילות משלו. האדריכל מחויב בחוק בלימודים אקדמיים, ואילו מעצב הפנים בישראל אינו נושא בהכרח בתואר אקדמי.

אלה שמגדירים עצמם "אדריכלי פנים" דבקים במקצוע כפי שהיה לפני כתביה של וורטון, שבמסגרתו האדריכל מתכנן גם את הפנים. בישראל לאדריכלות ערך יוקרתי ונדל"ני, וכפועל יוצא מכך, לדברי יעקבי וולק, שכר האדריכלים גבוה משכר מעצבי הפנים. "בחו"ל, לעומת זאת", היא מציינת, "מתקיימים מבחני לשכה של מעצבי פנים ואלה משתכרים יותר מהאדריכלים, שאמונים על מעטפת המבנה בלבד.

"מקומות שמלמדים עיצוב פנים בקורסים מזורזים ואינם אקדמיים, הם טרגדיה למקצוע", טוענת יעקבי וולק. כ-200 סטודנטים מתחילים בכל שנה ללמוד עיצוב פנים במסלולים האקדמיים בשנקר, במכון הטכנולוגי בחולון ובמסלול האקדמי במכללה למינהל בראשל"צ. "מספר הנרשמים במסלולים שאינם אקדמיים גדול מ-200, ואלה יוצאים לשוק ללא הכלים ההכרחיים".