חומר

אריחים מסתובבים

 

על חוזקה ועמידותה של הקרמיקה יכולים להעיד אריחים כחולים ששימשו לעיטור שער העיר בבל כבר לפני 4,000 שנה ומוצגים כיום במוזיאון הפרגמון בברלין. בארץ החל השימוש בחומר בראשית המאה הקודמת, כשאמני בצלאל יצרו אריחים מצוירים שעיטרו בתים ומבנים נבחרים בתל אביב, וזכו לכינוי "אריחי בצלאל", וכן בבתי הבאוהאוס בשנות השלושים. בשנות השבעים והשמונים רווח השימוש התעשייתי בקרמיקה ובחרסינה צבעונית בישראל גם בזכות מחירו הנמוך יחסית של החומר; בתים רבים כללו חיפוי חוץ מלא של קרמיקה, ובמבנים אחרים הסתפקו בעיטור חלקי בחזית. גם הפסיפס, ששימש לחיפוי חזיתות מלאות, הוא בעצם גרסה ממוזערת של אותו החומר. אלא שכמו כל מוצר, השימוש הרב הפך אותו למאוס, וכתוצאה מכך הצטמצם השימוש בקרמיקה בעיקר למטרות פונקציונליות (בריכות שחייה, למשל).

 

פרויקט מחופה קרמיקה צבעונית

 

בעולם דווקא זוכה הקרמיקה הצבעונית לעדנה מחודשת, כפי שאפשר לראות בכמה פרויקטים מרשימים שתוכננו לאחרונה: אדריכל־העל האיטלקי רנצו פיאנו השתמש בה בבניית קומפלקס הבניינים הצבעוני Central Saint Giles בלונדון; בלובליאנה הוקם מבנה המחופה פיקסלים של קרמיקה על ידי משרד האדריכלים סדר־ווגה; ומשרד Archea השתמש באריחים אדומים מסתובבים בבניית האגף החדש לספרייה העירונית בעיר נמברו (Nembro) שבאיטליה.

 

גם בארץ אפשר להבחין בניצנים ראשונים של חזרה לשימוש בקרמיקה הצבעונית, בעיקר בעיצוב פנים של מסעדות. דוגמאות לכך אפשר למצוא במסעדת מחניודה, שעוצבה על ידי אורי נבון (שהוא גם אחד השפים והבעלים של המסעדה), ונעשה בה שימוש באריחים בצבעים חזקים לחיפוי קירות המטבח הפתוח. במסעדת טורקיז, שעוצבה על ידי סטודיו מו, נעשה שימוש בקרמיקה צבעונית שבורה. אבל כמו כל טרנד שמתחיל בחו"ל, אולי עוד כמה שנים נזכה שוב לראות את הקרמיקה גם על קירות החוץ המקומיים.

 

יפן

אמבטיה מעץ

 

העיצוב היפני מתאפיין עוד מראשיתו במינימליזם, ניקיון ופשטות התואמים את הלכי הרוח הרווחים בעיצוב העכשווי, לכן מפתיע שכמעט אין בארץ חנויות המתמחות ביבוא פריטים בסגנון מסורתי מארץ השמש העולה. אל הנישה הזאת נכנס עכשיו בית ספדה, המציג קולקציה חדשה של פריטים לחדר הרחצה המיובאים מיפן.

 

פריטים מתוך הקולקציה היפנית של ספדה צילום: עמית שעל

 

בין היתר הקולקציה כוללת אמבטיות עץ מסורתיות; וילונות שקופים הנראים כעשויים מנייר אורז ממוחזר; חיפויי קיר בטקסטורה של קורדרוי מעץ הינוקי - מין של ברוש המתאפיין בחוזק, בקלות ובריח מיוחד; מגבות המכילות פחם במבוק (המשמש ביפן לספיחת ריחות רעים); וריצוף ייחודי מאריחי עץ מחופים בפשתן גס. מוצר יוצא דופן הוא טפטים עשויים נייר המופק מעץ האפרסמון: אלו עמידים למים בזכות ציפוי מגן המופק משרף עץ אורושי (סוג של אוג), שמתאפיין בעמידות לריקבון ויכולת איטום גבוהה, ונראים כמו פלדה חלודה או בטון. "כל חפץ וחומר בקולקציה נעשים על ידי בעלי מלאכה בטכניקת עבודה מסורתית באזור אחר של יפן", אומרת יעל ספדה.

 

ייצור ידני, בחירה קפדנית של הפריטים ועלויות השינוע ממדינה כה רחוקה הביאו לתמחור גבוה מאוד: פרקט הפשתן עולה 3,500 שקל למ"ר, הבדים עולים 250–2,000 שקל למטר, הטפטים 580 שקל לדף יחיד של 65 על 90 ס"מ, והכלים סביב 2,000–3,500 שקל.