גד הלפרין שתיכנן את הבית הזה, אינו נוהג לעצב פרויקטים כאלה. כש"סטודיו גד" כבר מעצב בתים פרטיים, אלה בדרך כלל בתים עירוניים, גדולים ופרובוקטיביים. והנה, הפעם התבקש לעצב בית כפר, שיתמזג בנוף שסביבו וייבלע בצלע ההר. ואם לא די בזאת - בית שכל רוחבו 4.5 מטרים בלבד.



4.5 מטרים רוחב נשמע צפוף; ואכן, לפי הכוונה המקורית, אמור היה המבנה הנוכחי לשרת את הדיירים במשך שנתיים בלבד. בינתיים, הם שם כבר ארבע שנים, ואין סיכוי שירצו להחליף את מקום מגוריהם בזמן הקרוב. לנוכח הנוחות הקומפקטית והעיצוב המדויק של פנים הבית, למראה הנוף המרהיב של הרי ירושלים המקיפים סביב (גם ביום לא כל כך בהיר אפשר לראות את תל אביב), השקט והאווירה הכל כך לא מקומית - אפשר בהחלט להבין אותם.
מה שהניע את האדריכל לקבל עליו את התכנון היה הכימיה היוצאת דופן עם הבעלים, לדבריו, שאיפשרה לתרגם את אורחות החיים, הרצונות והדרישות שלו לחומר ולצורה, שיתחברו לאדם ולנוף הסביבה, הדומיננטי כאן כל כך.

ואולם הכימיה היא רק ההתחלה. עיקר הסיפור כאן היה עמידה באתגרים לא פשוטים של זמן (קצר מאוד) ומקום (מוגבל וקטן יחסית, בהתאם לנתוני הטופוגרפיה). הפתרון האפשרי היחיד היה בית טרומי, מעין קרוואן; העובדה שמדובר במבנה יביל (הניתן להובלה) קבעה את מידותיו בדייקנות - בית שרוחבו לא יעלה על 4.5 מטרים ואורכו על 12 מטרים - כך שאפשר יהיה להעמיס אותו על המשאית ולהובילו מהמפעל למיקום הקבע.

סטודיו גד תיכנן את המבנה, שבוצע על ידי חברה לבנייה טרומית, ובמקביל נבנה הריהוט הנייד והנייח, שאף הוא תוכנן מראש בהתאם למידות הצרות ולדרישות הזמן הלוחצות. וכך, בתוך ימים מאז שהובל המבנה מהמפעל בחיפה עד למיקומו הסופי בהרי ירושלים, הותקנו המטבח, חדרי האמבטיה, הפרקט והדק החיצוני, ובני המשפחה נכנסו לגור בביתם החדש לאחר שבוע בדיוק.



שנה אחר כך הוגדלה יחידת הילדים, באמצעות חדר טרומי נוסף, ולאחר שנה נוספת הורחבה יחידת ההורים - הפעם כבר בבנייה קונוונציונלית. כיום כולל השטח הבנוי 90 מ"ר סך הכל.

מעבר לפתרון המגבלות, העקרונות שהובילו את התכנון, אומר הלפרין, הם החיבור בין חוץ לפנים; הבית הצר והארוך נפתח כמעט לכל אורכו למרפסת קדמית גדולה עשויה דק, כשהחיבור יוצר סוג של חיי חוץ-פנים, המתבקשים בארץ ישראל בכלל ובפרט בבית הממוקם בלב ההרים האלה.

צמחייה - דרישת בסיס

משטח הדק, המוצלל חלקית, כולל פינת ישיבה - כהמשך לפינת האוכל בבית, ומעברו השני, הקרוב לסלון ולחדר השינה - ג’קוזי חיצוני. המשטח כולו משמש אזור רגיעה ואירוח מושלם מול הנוף המרהיב.



המרפסת נסתרת מעיני העוברים ברחוב שתחתיה, באמצעות צמחייה סבוכה, שכולה מקומית ואופיינית לאזור. זו היתה אחת הדרישות הבסיסיות של הבעלים, ואכן, קשה להאמין שהצמחייה ועיצוב הנוף כולו בשטח המקיף את הבית הם חדשים יחסית, שכן הם שייכים ואותנטיים לחלוטין: אדריכל הנוף קובי טל עיצב במקום טרסות אבן אופייניות, אזורים מסולעים ועליהם עצי פרי ונוי, שיחים, מטפסים ואף פרחי בר שכולם היו בהר במקור; למעט כמה שיחי הרדוף שנשתלו שם תחילה ליצור הסתרה מהירה, לא נמצא שם ולו פרח אחד הזר למקום.

כהד לדק ולקירות הפח החיצוניים, המחופים בעץ איפאה, משמש הפרקט מעץ אלון המרצף את פנים הבית. אחד העקרונות הבסיסיים בעיצוב כאן היה הרצון לבחור בחומר אחד, שנראה שייך למקום. האיפאה והאלון מתחברים היטב זה לזה וגם לסביבתם ומעניקים תחושה של פשטות כפרית. המונוכרומטיות בחומר ובצבע של העץ יצרה בית שקט ופשוט, לא מתחכם אך גם לא פשטני, אומר הלפרין, ומדגיש את אופן ההתיישנות היפה של סוגי עצים אלה, המתאימה לתפישה של בקתה בלב הנוף הטבעי (ולאו דווקא לבית עירוני, שצריך תמיד להיראות נקי וחדש).



עיצוב החללים הפנימיים והתאמתם לפונקציות הדרושות דרשו תכנון זהיר וקפדני עקב המידות המצומצמות של השטח. הלפרין משווה את התכנון כאן לתכנון פנים של יאכטה או קרוואן, שבו כל סנטימטר מנוצל במידה מרבית.

מכיוון שגם הבעלים מצטיין בארגון, חשיבה לוגית ויכולת להגדיר במדויק את הצרכים ואת סדרי החיים במקום, נוצר בית ייחודי המשרת על הצד הטוב ביותר את דייריו.

ואולם ברור שמגבלות הגודל דרשו חשיבה רבה יותר בשלב התכנון - כמה שטח למשל להקדיש לחדר העבודה ("מקום שדורש ריכוז והתכנסות, ולכן יכול להיות גם מול חלון או קיר ולא דורש מרחב פנימי גדול", כך הלפרין); כמה מקום לפנות לחדר הארונות שבהמשך לחדר השינה ("מספיק מרחב שיאפשר להתנהל שם בנוחות, להתלבט, למדוד בגדים ולהחליף"); לחדר השינה עצמו ("הכי הרבה - כי צריך שיכיל יותר משינה: שאפשר יהיה גם לשבת לצד המיטה, זה חלק מאיכות החיים של בית"); או למטבח ולסלון ("לסלון - מעט, כי האירוח לרוב נעשה בחוץ; למטבח ופינת האוכל מוקדש רוב השטח הכללי - כי שם מתנהלים חיי המשפחה").

את תכנון המטבח (ביצוע: רונן לנגליב, שביצע את כל עבודות הנגרות בבית), כמו חדרי האמבטיה, מדמה האדריכל לתכנון חדרים אלה באונייה, שם אילוצי השטח מחייבים עיצוב קומפקטי ומציאת פתרונות נקודתיים.



השטח הקטן מאלץ לחשוב מה באמת חיוני בחיים - למשל, מהי הפרפומריה השמישה שלך וכמה שטח צריך בשביל להתנהל בנוחות במקלחת - ולסלק את כל הדברים הרבים והמיותרים שנמצאים סביבנו בדרך כלל, אומרים האדריכל ובעל הבית. כך שבסופו של דבר, דווקא הצמצום הופך את החיים והפעילות בבית לקלים, נוחים וברורים יותר.

הצורך לקבוע את סדרי העדיפויות בחיים תוך כדי עיצוב הבית הופך את סדרי העדיפויות של הדיירים לבולטים במיוחד: קודם חדר הילדים, אחר כך המטבח ואחר כך הג’קוזי מול נוף ההרים. עיצוב חדר שישמש שלושה ילדים חייב יצירתיות גדולה; כך, למשל, כדי להקל על חלוקת החלל הקטן לשלושתם זכה כל אחד לאפיון צבעוני, שסימן את מקומות האחסון הפרטיים. שיטה זו יצרה שוויוניות וגם תרגום ויזואלי מעניין לנוכחות הילדים. בנוסף לכך, היה צריך לחשב בקפדנות את המקום שיוקדש ללימודים ולתחביבים של כל אחד מהם, בין שמדובר במערכת תופים, עוגב אלקטרוני או בטלוויזיה גדולה עם משחקי מחשב שמושכים את כל בני השכנים.




הנוחות והתחושה הנעימה של החיים בבית מלמדות, כי הממדים הצרים אינם דווקא חיסרון: הקומפקטיות נהפכה לאינטימיות, והטבע הנוכח ופורץ בחוזקה מכל עבר מבטל כל רמז לצפיפות, שולח את המבט למרחב והופך את הבית לכזה ה"מוציא את העוקץ מכל צימר", כלשון דייריו.


(צ': בנין ודיור)
עיצוב פנים בנין ודיור